עמוד הבית  |   אודות  |   ארכיון  |   ואלה תולדות  |   פולקלור ומנהגים  |   מוזיאון  |   מודעות  |   פורום  |   צ'אט  |   סקר  |   חדשות  |   עיתון  |   מועדון  |   צור קשר   

אישור  חיפוש

גרסא להדפסה סקירות כלליות היסטוריה - כללי ואלה תולדות
עליה משיחית מלוב


תאריך:   05/11/2003

שיחה עם ר' פריג'א זוארץ זצ"ל
 
אני איש חינוך מטבעי, אולי זוהי הסיבה שאת הפתרון לבעייתם של הספרדים ובני עדות המזרח אני רואה בעבודה על עצמנו, בחינוך וברכישת השכלה. מתוך נסיוני נוכחתי לדעת שכל אלה שבחרו בדרך הקשה של לימוד בבית ספר תיכון וזו לכל הדעות משימה קשה לתלמיד ולכל משפחתו, אלה ראו ברכה בעמלם. אין להם רגש כזה שפלוני בן עדה אחרת נעלה מהם. הם נקלטו יפה כפקידים, כמורים, כממלאי תפקידים אחראיים זה משמח. לדעתי אין כל דרך אחרת!"
"אני מאמין" זה שמעתי מפי מר פריג'ה שווארץ בשיחה עמי לרגל מלאת עשרים שנה לעלייה ההמונית מלוב. בצניעות ובקול מתון ושקט, ללא להט, דיבר האיש המייצג דור מנהיגים שעלו ונתעלו עם העלייה הגדולה, השתדלו לייצגה כמיטב יכולתם, השתלבו במפלגה זו או אחרת והגיעו לכנסת. אם הצטברה מרירות ועייפות מה בדרך החתחתים של המדיניות והעסקנות הרי שמר זווארץ לא נתן לה פתחון פה. זו בצבצה רק בין השיטין, ניכרה בקולו העצוב קמעה.
עלייה מתוך מניעים משיחיים:
ביקשתי לשמוע מכלי ראשון עדות ורשמים מפני אדם שראה תא נס חיסולה של גלות לוב העתיקה. "עלייה חלוצית למטרות התישבות לא היתה מלוב, עד כמה שידוע לי" – סיפר מר זווארץ – "בשנות השלושים עלהת קבצה של בנאים, אף שהיו קשיים גדולים בהשגת סרטיפיקטים. רובם התישבו בשכונת מונטיפיורי בתל-אביב ובנו בית כנסת מפואר. אחר כך היתה עליה ב', בלתי ליגאלית. עשרות משפחות ועשרות בודדים הפליגו מטריפולי לאיטליה באוניות מפרשים. רבים מהם גויסו מיד עם דרוך כף רגל על אדמת ארץ ישראל. מכל מי שהשתתף בעליה זו נדרשו כוח סבל ולא מעט אומץ. בספר "יהדות לוב" נרשמו אי אלו פרשיות מאותה תקופה.
"עלייה למטרת התישבות ממש היתה רק אחר קום המדינה. בשנת תש"ט הגיע לטריפולי בא כוח הסוכנות היהודית מר ב. דובדבני, פתח את המשרד הארצישראלי הראשון והחל לטפל בפתיחת הדרך לעליה ישירה והמונית לישראל. אנשי המקום לא היו זקוקים לשכנוע כלל ועיקר. הם לחצו על השליחים להחיש את התהליך, לספק אוניות רבות כי הכמיהה לעליה היתה נחלת כל בניה הקילה. באותם הימים הייתי בעיירה בשם חומס. נתבקשתי לעבור לטריפולי ולטפל בעולים, בעיקר באלה שבאו מערי השדה בלי כל ולעתים היה עליהם להשתהות בעיר חודשים לא מעטים".
"פעילי הג'וינט שסיפקו רופאים, תרופות סעד כלכלי ואף מזון לנצרכים ולילדים החלושים, סברו שהעברתם של בני הקהילות הקטנות מהכפרים לעיר טריפולי צריכה להיות בהדרגה ובאופן מסודר. הייתי ממונה על הסיוע הזה ועל הקשר עם הקהילות הללו וכמובן, שאנו, הפעילים המקומיים ודובדבני עצמו אצה לנו הדרך ולעתים היה צורך לפעול 'מתחת לשולחן'.
"הייתי אז עורכו של עתון בשם 'חיינו' ששיקף את לבטי העליה, והינחה בשלוש שפות: עברית, ערבית ואיטלקית. האם ידעו לקרוא עברית? – אתה שואל. ובכן, דע לך שלוב היתה ארץ היחידה בעולם שאחוז יודעי עברית, בקרב היהודים היה גבוה במיוחד. בחומס, בעיירה שלי, כ- 80% מהאוכלוסיה דברו עברית. כשבאו חיילי הבריגדה בראשית 1943 דיברנו עמם בעברית. אני זוכר שנשאלתי ע"י בחורים ארצישראלים על מהותו של משקה מקומי מתמרים ואחד מהם העיר: 'צריך לבוא לכאן מארץ ישראל כדי ללמוד עברית!"
"בשנת 1929 או 1931 נוס בטריפולי בית ספר ערב בשם 'התקוה' ומאות בוגרים ובני נוער למדו שם עברית. זה היה מוסד לתפארת שהשפיע רבות. הפיץ לא רק את השפה אלא גם אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל והכין את הלבבות לגאולה. "גם הסתדרויות הנוער היהודי, 'בני יהודה' ו'מכבי', עשו עבודה יפה. העלו חזיונות מתולדות העם היהודי. ניהלו פעולות חברתיות, ספורט ועוד. "אין פלא איפוא שבלוב לא היתה שכבה או פלג אנטי ציוני בקהילה כפי שידוע לנו הדבר מארצות אחרות. ראשי הקהל, הנכבדים והמשכילים היו הראשונים שנרתמו לפעולה למען העלייה. 35 אלף יהודים נגרפו מכל רחבי לוב ועלו לישראל. מי שלא ראה את ההמונים שצבאו יומם ולילה, על משרד העליה בטריפולי ותבעו: 'עליה! רק עליה!' – לא יראה ולא ידע תנועה משיחית מהי!" – הטעים מר זווארץ כשפניו נוהרים משמחה.
במעגלות קליטה והתישבות:
"האם תאור המעברה בספרך 'אחת מני רבות – קורות עליית משפחה אחת" אינו תאור 'ורוד' מדי?" – שאלתיו. ומר זווארץ ענה: "כל מה שתארתי בספרי – אמת. בכללותו לגבי שאר המעברות. קודם כל התבלטה מעברה זו ב- 29 אלף העולים שהצטופפו בה. לא מחנה, כי אם עיר של ממש! התושבים הקימו גם קהילה על מוסדותיה. נוסד תלמוד תורה לילדים, חוגי לימוד למבוגרים, שעורי עברית, חברא קדישא וכמובן בתי כנסת. רציתי לארגן את כל בתי הכנסת במסגרת אחת אך המפלגות סברו שארגון או מפלגה כלשהי עומדים מאחרי וסיכלו את התכנית. "המעברה פרחה גם מבחינה כלכלית. מצרכים חיוניים שאי אפשר היה להשיגם בתל-אביב, כמו קפה, סוכר, אורז, אפשר היה לקנות בשוק של המעברה. העולים הביאו מחו"ל כל מיני סחורות ומצרכים ומכרו. תארתי אנשים חיים ומאורעות שהתרחשו בדורנו. אסור לי לשפר ולפאר שהרי יכולים לבוא אליי ולהגיד: להד"ם!"
"האמת היא שהמצב במעברה לא היה ורוד מדי; הוסיף ואמר – היו גם בעיות שנבעו מתנאים אוביקטיביים. אנשים גרו בבדונים ובאוהלים. אולי רק עשירית או פחות מזה שוכנו בבלוקונים שנטשו הבריטים. חלק לא מבוטל מן הבאים פנה להתישבות חקלאית. המושב הראשון שהוקם על ידם היה עלמה שבגליל העליון. כפר שלם של יהודים מלוב על קרבו ועל כרעיו התישב במקום. "הפונים לחקלאות נקלטו יפה והצליחו. הם העדיפו את המושב על פני הקיבוץ. יהודים ספרדים לא נמשכו לקיבוץ. במושב לכל אחד משק משלו בחינת "חכמת – חכמת לך". "שדה אחר שיוצאי לו במתרכזים בו הוא הבניה על ענפיה; קבלנות, קבלנות משנה, טייחות, ברזלנות וטפסנות. החייטות והצורפות מלאכות שהיו מקובלות בלוב נמצאות בארץ בירידה. פעם טיפלתי בצורף זהב מעולה, לקחתי אותו לבצלאל ושם התלהבו מעבודותיו, אך לא הצליח למצוא לחמו.
בארץ נפתחו אופקים חדשים, מקצועות חדשים השתלמויות מרובות המושכות בפני נוער ואף במוסדות הלימוד הגבוה יש לנו נציגים ואף דוקטורים אחדים. היהודים בגלות לוב היו קרובים מבחינת מבנה הקהילה, אורח החיים, מורות התרבות, והמנטליות ליהודי טוניס. היוו חלק בלתי נפרד מן היהדות הצפון-אפריקאית. באורחות החיים, התפילה והנעימות אין כמעט הבדל בינם לביננו. יש תופעה שאני רוצה לציין, והיא הנטיה להעלות דברים על הכתב לא היתה נפוצה ביותר בין יהודי לוב. לעומתם יהודי האי ג'רבה, שם נהגו להרגיל את התלמידים לכתוב בגיל צעיר. קהילה קטנה זו יצרה וצברה אוצרות יקרים. הם היו פוריים מאד. אולם גם בלוב נכתב לא מעט. וכאן החל מר זווארץ לנבוע כמעיין. שמות רבנים, מן הראשונים ומן האחרונים. שמות יצירותיהם. פירושים לתורה, לתהילים, לזוהר, דרושים, פרי מור ועיון. צוינה שנת ההופעה של כל ספר וגלגולי כתב היד עד הגיעו לדפוס. "גם מחוץ לתחום הדת קמו לה ליהדות לוב אנשים משכמם ומעלה. פרנסים בעלי כושר ארגון, נדבנים שהניחו יסוד למוסדות סעד, קרנות שמפירותיהן הוחזקו בתי ספר וישיבות. המאפיין את כל העסקנים הללו שמעשיהם היו לשם שמים ובכל הלב.
מה מכל זה הובא לכאן, בישראל? שאלתי – הרבה כמובן השתנה, השיב אבל משהו נשאר. בני העדה בארץ אינם מתבודדים ואינם נסגרים בארגונים קנאיים ושמרניים. אך יש נטיה, בכל מקום שיש משפחות אחדות של יוצאי לוב, משתדלים שיהיה להם בית כנסת משלהם. לכל קהילה יש מנגינות השובות את הנפש. נוצרו פינות מפגשים חברותיים, לשיחה ולבילוי כפי שנהגו מדורי דורות. תופעה ברוכה היא נישואי המיזוג. אתמול הוזמנתי לפדיון הבן אצל אחד מתלמידי לשעבר. יש לו שני בנים ובת – כולם נשואים לבני העדה האשכנזית. מיזוג הגלויות בביתו יצר קירבה אחרת בן בני העדות. קירבה נפשית. הובאו לארץ מאות ספרי תורה. בחלקם עתיקים. אני וחברי טיפלנו בהובלתם ובחלוקתם כאן בארץ. ראוי לציון ספר תורה אחד ומיוחד הלוא הוא "הספר זגייר" ז"א "הספר הקטן" ומדוע נקרא כך? לפני מאות בשנים ניטרפה ספינה ליד איי יוון ואחד הניצולים, יהודי מלוב, ניצל והתגורר אצל קשישה יווניה. כאשר חזר היא מסרה לו שני ספרי תורה שנתגלגלו לידיה. אחד גדול ושני קטן יותר. בדרך חזרה נקלע האיש לסערה. הספר הגדול אבד והקטן ניצל בדרך נס. הדבר היה לפלא ויהודי לוב וגם שכניהם המוסלמים התיחסו בקדושה לספר זה וערכו הילולות לכבודו במחוז קירניקה. אחר מלחמת ששת הימים הועלה ספר התורה לארץ ואת ההילולה המסורתית חוגגים בנתניה ברוב עם והדר. נעשים מחקרים להצלת הפולקלור וכתבי היד של יהודי לוב לרישום האגדות והזכרונות. ספרי שנתפרסמו הם נסיון צנוע בכיוון זה. הוזכר ספר "יהדות לוב". פרופ' הרשברג שכתב על יהודי צפון אפריקה שילב שם את תולדות יהודי לוב.
שירה זה משהו נשגב:
מר זווארץ לא היה להוט לדבר על עצמו. "האם אתה חושב שזה נחוץ?" – שאל בהיסוס, לבסוף סיפר: "אין משהו מיוחד לספר. הנני אחד מאלה שעלו עם העליה ההמונית ודרו במעברה. גדלתי כאחד מבני העם ובילדותי למדתי ב'צלא' שהוא כעין 'חדר' בבית כנסת. אחר כך למדתי בישיבה, תלמוד וכל השאר, גם שחיטה. 21 שנה עמדתי בחומס על משמר היהדות והציונות. הדבר לא מצא חן בעיני השלטונות האיטלקיים, ושנתיים ימים ביליתי בגלות מאונס. חלק מהזמן על גבול הסהרה וחלק אחר במחנה ריכוז איטלקי. שוחררתי עם פלישת בנות הברית.
במעברה שיכנעו אותי להצטרף למפלגה. טענתי שאי איש הספר והחינוך. והפוליטיקה זרה לי אולם הם צרפו שמי לרשימת המועמדים וכך מצאתי עצמי בכנסת השלישית, הרביעית, החמישית, והשישית. לאחרונה ביקשה המפלגה להזרים דם חדש לכנסת, אולם עודני ממלא תפקידים רבים. לספרות ולשירה הגעתי מוך אהבה. החילותי לפרסום שירים עוד בטריפולי. בבטאון המורים "קול המורה" בכתבי העת "ניצנים" ו"סמדר". אשר לדעותי בבעיית הספרדים ובני עדות המזרח אמרתי ועודני אומר שבקינות, בנאומים על קיפוח והפליות, במאמרים על עוולות וטענות השתלטות וכו' – לא ניוושע. בהיותי בכנסת הדהדה הקריאה "חינוך תיכון לכל!" היום זה התגשם במידה רבה. אמנם מתוך נסיוני אני יכול לציין שאת הפירות הטובים ביותר מקבלים מבית ספר מקיף ומפנימיות, אך דא עקא שחינוך זה יקר מאד. יש כל מיני הקלות ואנו במסגרת העדה משתדלים לסייע בהחזקתו של התלמיד במוסד כזה. אשר לשאלה אם הספרדים צריכים להתאגד במסגרת משלהם או להשתלב במפלגות הקיימות, שמעתי דעות לכאן ולכאן. המתנגדים להשתלבות טוענים שיש להתאגד במסגרות נפרדות ולדאוג לעצמם, כגון הפדרציה העולמית של הקהילות הספרדיות. הייתי תמיד בעד אחדות העם, אולם אני נאמן לבני עדתי ואיני יכול להתעלם מבקשותיהם כשהם פונים אליל. שר הקליטה מר נתן פלד שאל אותי אם כיום יש עדיין זכות קיום לארגוני העולים. עניתי לו בחיוב. בצרכים העיקריים של הפרט מטפלים המדינה ומוסדותיה, אולם בן העדה הזקוק, נניח. להלואה של מאתיים לירות או למענק לבנו הלומד פונה במקום מגוריו למסגרת אותה הוא מכיר. כן למשל נודע לי שועדי העדות הספרדיות בירושלים ובחיפה מקיימות קרנות מיוחדות לחנוך. קרנות דומות יש לעולי בבל. יש זכות לקיומם של ועדות והתאחדויות אלה, אך אל להם להיות כחומה סגורה ומסוגרת. יחד עם פעילותם בקרב העדה הם צריכים להשתלב במסגרת הכללית של המדינה והעם" – סיים את דבריו.
הוחרם רכושם של יהודי לוב:
כ- 120 יהודים, שאריתה של קהילה שמנתה עוד ב- 1948 כ- 40 אלף ומאז ידעה רדיפות, רציחות וסבל, לכודים עתה בידי המשטר בלוב. משטרו של קולונל קדאפי מונע מאז מרס 1970 את יציאתם ובשורה של חוקים רשמיים החרים את כל הרכוש היהודי בלוב, הן זה השייך לבעלים החיים בלוב והן שבעליו בחו"ל. הקולונל קדאפי אף מציד פעולות אלו של אפליה כאחד מהשגיו של המשטר המהפכני המתקדם של לוב, בנאום שנשא בבנגאזי ב- 4.9.70 התפאר בעובדה שהמשטר החרים 600 בתים של יהודים. פעולות משטר קדאפי בתחום החקיקה המפלה את היהודים החלו בפרסומו של חוק מועצת ההפיכה הלובית מס' 14 מיום 7 לפברואר 1970 אשר קבע כי כל הנכסים, הן דלא ניידי והן האישיים של יהודים שעזבו את לוב במטרה להתישב בארץ אחרת, יופקע וינוהל ע"י האופטרופוס הרשמי. כן קובע החוק חובת דיווח על כל עיסקה שנעשתה עם יהודי מאז 5 ביוני 1967 ומעניק סמכות למיניסטריון לעניני פנים וממשל מקומי לבטל עסקות כאלה.
על מנת להסיר כל צל של ספק, פרסם מיניסטריון הפנים למחרת היום, ב- 8 בפברואר 1970, הצהרה כי לצרכי החוק כל מי שנמצא מחוץ לגבולות לוב ואין בידו אשור רשמי שיוענק ע"י מחלקת ההגירה הלובית, יחשב כאילו יצא את לוב לצמיתות. ברור כי חוק זה מלכתחילה כוון לפגוע באלפי הפליטים היהודים שברחו מלוב בעקבות איומי יוני 1967 כאשר 14 יהודים נרצחו ע"י אוכלוסיה מוסתת, ומאות בתי עסק עלו באש. כאשר פנתה הקהילה של יהויד לוב ברומא ב- 5 במאי 197- לשלטונות לוב בקריאה לבטל החוק ולקיים הזכויות על רכושם בהצביעם על היות החוק נוגד את עקרון שויון כל האזרחים וחוקי יסוד קיימים בלוב, השיב להם חבר מועצת ההפיכה (במכתב מיום 28 במאי 1970) כי אין משטרו מקיים או תומך באפליה וקרא להם לחזור ללוב בהבטיחו כי עם שובם תבוטל העמדת רכושם לנהול האפוטרופוס. הסגנון של התממות וציניות של מכתב זה בולט על רקע הידיעה כי השלטונות אסרו כבר לפני כתיבת המכתב את יציאת היהודים, אף לנסיעות קצרות, ולפיכך שובם של היהודים פרושו חזרה מרצון למלכודת. יתר ע ל כן, כבר ביום 9 למאי 1970 חוקקה מועצת ההפיכה הלובית את החוק מס' 57 חוק זה מבטל את קודמו ונמנע מלהתיחס ליהודים אף שכונתו ומגמתו המפלה אינם מוטלים בספק. החוק קובע הפקעת רכוש והעברתו לנהול האפוטרופוס הרשמי של אנשים שיקבעו ע"י מינסטריון הפנים וכן כבקודמו דורש דיווח על עסקות שנערכו מאז 5 ביוני 1967 וברור שתאריך זה מרמז כלפי מי מכוון החוק, ומעניק סמכות למיניסטריון לבטלן. לחוק צורפה רשימה שמית של 620 איש שרכושם הופקע. מתוך רשימה זו 605 הם יהודים, וביניהם 32 ראשי המשפחות של יהודים החיים בלוב ו- 15 הנוספים הם מספר מוסלמים ממתנגדי המשטר ונוצרים שהיו מועסקים ע"י יהודים. על אף הבטחות השליטים ועל אף שהחוק גופו אינו מזכיר את היהודים, ברור שזהו חוק אנטי-יהודי שבא להחמיר את רוע הגזירה וכולל גם הפקעת רכוש היהודים החיים בלוב. האחרון בשורת חוקים אלה הוא החוק מיום 21 ביולי 1970 הקובע החרמת רכושם של 620 האנשים ומזכיר בפרוש וללא כל נסיון להצניע את כוונותיו להציג את היהודים כנושא החוק. החוק מבטיח פצויים בצורת אגרות חוב ממשלתיות שיפרעו תוך 15 שנה אך שומר לשלטונות לוב את הסמכות לקבוע את הערכת שווי הרכוש המוחרם וגובה הפצויים.

מאת:שלמה אביו  




מרכז אור שלום - לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב © כל הזכויות שמורות 2002 - 2005 האתר נבנה ע"י Guru4rent בניית אתרים