עמוד הבית  |   אודות  |   ארכיון  |   ואלה תולדות  |   פולקלור ומנהגים  |   מוזיאון  |   מודעות  |   פורום  |   צ'אט  |   סקר  |   חדשות  |   עיתון  |   מועדון  |   צור קשר   

אישור  חיפוש

גרסא להדפסה ציונים וציונות המהפכה הציונית ותחיית השפה העברית ואלה תולדות
מאה שנים לניצני הציונות ויובל לעליה הגדולה מלוב


מחבר/מבצע:   יעקב חג'ג'-לילוף
פורסם ב:   עאדא מס' 62
תאריך:   02/02/2004

לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה

ההתענינות בציונות בלוב היתה קיימת משחר ימיה של התנועה הציונית, עם עלותה על בימת ההיסטוריה בשלהי המאה ה- 19ובראשית המאה ה 20. התענינות זו בתחילה, כללה רק מעטים בלבד מקרב הסוחרים האמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים. ואילו זו, שהקיפה את ההמונים, התרחשה מאוחר יותר, ככל שהעמיקה התודעה הציונית עם תחילתה של התנועה העברית, אשר באה בעקבות התחיה התרבותית והחברתית, עם התמורות בכלכלה ובחינוך בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית התקופה האיטלקית.
 
ההתענינות של יהודי לוב בציונות בראשיתה, התרחשה עקב מספר גורמים: שמעה של התנועה הציונית, שגירתה קומץ של יהודים, שיצרו קשר עם מוסדות התנועה; התדרדרות ביחסים בין יהודים לערבים, כאשר נפגעו יהודים, הייתה פנייה להסתדרות הציונית לבקשת עזרה, ולו מוראלית; החשיפה למודרניזציה והרפורמה במערכת החינוך, שחשפה את הקהילה למודרנה, והוותה בסיס לחיפושי דרך, שהובילו לפתיחות ולהתעוררות לאומית; ביקורים בלוב של אישים ומשלחות מא"י ומן התנועה הציונית העולמית, אשר הביאו עימם בשורת יסודה ומאבקה של התנועה הציונית, להקמת בית לאומי לעם היהודי בא"י; הגירה מוגברת של יהודים אירופים ללוב, שהביאו להעמקת ההתוודעות לתנועה הציונית ולראשית הקשר עימה.
 
הקשר עם התנועה הציונית, ראשיתו בנסיון של הרצל לעודד את הקהילה היהודית בלוב לפעילות ציונית, כבר לפני קונגרס בזל, בשנת 1896. והתכתבות עימו לאחר מכן, בשנים ,1904-1900 של מתענינים בודדים בקורות התנועה הציונית, והבעת נכונות לרתום עצמם לפעילות הציונית. התכתבות, שניתן ללמוד ממנה על קיומה של סוכנות של התנועה הציונית העולמית בטריפולי, על הפצת תעמולה ציונית בלוב כבר בשלב מוקדם, עוד בראשיתה של התנועה הציונית, הן בטריפולי והן בבנגזי.
 
הכיבוש האיטלקי חולל תמורות גדולות בבני הקהילה היהודית בלוב בתחומים רבים, שהביאו בשנת 1913, לנסיון הרציני הראשון להקים ארגון ציוני מסודר בטריפולי, ע"י קומץ משכילים צעירים אידיאליסטים, בראשותו של אליהו נחאייסי. נסיון ראשון, אשר נשא בחובו חזון של הקמת תנועה ציונית נרחבת ומקיפה, האמורה להחדיר ולהעמיק את הרעיונות הציוניים ולהוציא את בני העדה ממצוקתם באמצעותה של הציונות. אולם, התגשמותו של החזון נאלץ להתעכב שנים אחדות, בשל אי תמיכתה של הנהגת הקהילה, הן המוראלית והן הכלכלית, אף שהייתה ברכת הדרך של הרבנים ויהדות איטליה. עפ"י הצעתו של הרב דיסני היתה הסתפקות, בשלב התחלתי זה בשנת 1914, בהקמת ארגון ציוני בלתי רשמי - "אורה ושמחה", במסווה של "תלמוד תורה לילי". ארגון, בו ניתנו שעורים בעברית למבוגרים (אשר עוררו צעירים מבנגזי להחדיר בתחילה, עוד בשנת 1915, את העברית ב"תלמוד תורה", ובהמשך בשנת 1919 יסוד ארגון ציוני - אגודת "הרצל"), אולם, גם התחלה צנועה זו היתה קצרת ימים. זאת, עקב קשיים תקציביים, העדר תמיכת ועד הקהילה ואדישות בני הקהילה, כאשר ברקע היה החשש מתגובת האיטלקים.
 
בעקבות אי הצלחה זו, אליהו נחאייסי וחבריו לקידום הרעיון הציוני ומעמד בני הקהילה, נאלצו, לשיטתם, לעלות על הדרך הפוליטית. הם פתחו במאבק נגד הנהגת הקהילה, תוך כדי שמירת קשר עם משרדי התנועה הציונית וביצוע רה-ארגון בתנועתם בהקמת "חברת ציון", בשנת 1916. לקראת הבחירות לוועד הקהילה ב- 1917, קראה "חברת ציון" תיגר על מדיניותו ושיטות פעולתו של וועד הקהילה, קראה לדמוקרטיזציה והציגה עצמה כאלטרנטיבה, במערכת ותעמולת בחירות מודרנית, בעלת גוון ציוני וחברתי כאחד. היא העמידה את הניגודים בינה כמייצגת את ההמונים לבין ההנהגה המסורתית (האליטה העשירה) על הדרך שיש לנקוט על מנת להוציא את היהודים ממצבם המוראלי והחומרי הירוד. האם להוביל את המוני העם לסוציאליזאציה דרך האירופיזציה וההתמערבות היכולה להביא, אליבא דנחאייסי, עד לכדי התבוללות, או שמא להובילם לרפורמה לאומית-ציונית במערכת החינוך ומודרניזציה בשרותים החברתיים, תוך שמירת ערכי היהדות.
 
עליה זו על הדרך הפוליטית של "חברת ציון", הייתה בבחינת אלמנט מעכב ואיבוד זמן יקר של שנות פעילות ציונית קונסטרוקטיבית והשגיות מרשימה יותר. החלטה זו, נראית לנו, אם לא מוטעית לחלוטין מיסודה, הרי שהייתה לפחות טרם זמנה. בשל היותם של חברי התנועה, צעירים חסרי נסיון פוליטי, לא לקחו בחשבון מספר גורמים חשובים, הן פנים קהילתיים והן חיצוניים גלובאליים, בסיטואציה, שבה הקהילה נתונה. עלינו לזכור, שהקהילה על המוני העניים וקשי היום שבה, שהייתה נתונה במשבר מוראלי וחומרי חמור, עם מידה רבה של בערות תרבותית-חינוכית, טרם הייתה בשלה לקלוט רעיונות דמוקראטיים, ולהיות נתונה למאבק חברתי בשלב כה מוקדם בתמורות שהחלו להתחולל בה. במקום להמשיך ולהעמיק את הקניית האידיאלים הציוניים, שהחלו לחדור יותר ויותר בקרב בני הקהילה, נקטו במדיניות של הצבת קיטובים וניגודים בצורה חריפה. לפעמים אף במידה רבה של הגזמה עם אותן נעימות, כפי שדה-פליצ'ה מכנה אותן "דמאגוגיות מהסוג הסוציאליסטי". נעימות אשר היו זרות ליהודי טריפולי, והייתה רתיעה לקבל את רעיונותיהם של הציונים, בשלב כה מוקדם, בטרם הוכשרה הקהילה לקליטתם. כמו כן, יש לזכור את מצב הענינים הגלובאליים, מבחינה חיצונית, שבה הקהילה הייתה נתונה. הציונים היו צריכים להיות בעלי ראיה ריאליסטית ומפוקחת יותר. להיות מעט יותר רגישים, הן להשפעת פעילותם הציונית על מרקם היחסים העדין עם האוכלוסיה הערבית והן למצב, שבו היה נתון השלטון האיטלקי לנוכח המרד הערבי וחיפושי הדרך ליצוב השלטון ודרכי המינהל. נהיר לנו, שהרשויות האיטלקיות לא ששו (בלשון של המעטה) לפוליטיזאציה ציונית. גם אם נזקוף לזכותם של הציונים, את זהירותם ונסיונם לא להבליט יתר על המידה את האידיאלים הציוניים, הם היו עלולים לעורר חששות ותגובות שליליות במינהל הקולוניאלי. להזעיקו להתייצב בנחישות ובכל עוצמתו נגד ציונות פוליטית, ובוודאי, עם עליית הפשיסטים לשלטון, שלא נטו לסבול פעילות לאומית פוליטית ענפה מידי, למעט זו האיטלקית. מכל מקום, עליתם של הציונים על הדרך הפוליטית, לא הצליחה להביא לקידום הרעיונות המרכזיים של הציונות הצרופה, שאמורה להיות בדרך החינוך העברי-לאומי- ציוני לקראת יעד ההגשמה.
 
גם כאשר קצרו הציונים הצלחות בבחירות 1919 ו- 1921 (אחרי הכשלון בבחירות 1917 למרות הצלחתו האישית של א.נחאייסי), ועלתה קרנם לאור תוצאות ועידת השלום בסאן-רמו ופעילותם הסתעפה בתחומים שונים, לא הגיעו להשגים משמעותיים. אלה באו רק לאחר פעולת התווך והפיוס של א.אלמליח בסיועו של הרב הרטום ב 1923, בין "חברת ציון" לבין מתחרתה, שקמה שנה קודם לכן, "אחדות והתקדמות" ואחודם בתווכו של הרב פראטו בשנת ,1924 והקמת "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" הקשורה להתאחדות הציונית האיטלקית. אולם כל אלו לא היה בהם די, אם התנועה הציונית בטריפולי לא הייתה נוטשת באותה עת את דרכה הפוליטית ומתמסרת לפעילות הציונית החינוכית-תרבותית. אכן, רק לאחר ישור ההדורים, ולאחר תקופה של כחמש שנים של התבססות וצעידה במתכונת החדשה, הצליחה התנועה הציונית, בראשית שנות השלושים, לעלות על דרך המלך. הצלחה אשר באה לידי ביטוי עם יסודה של "בן-יהודה" בראשותו של צ.ש.אדאדי, על כל פעילותה הציונית הענפה, והקמת ביתה"ס העברי "התקווה" בהנהלתו של ע. גויטע, על כל פעילותו החינוכית העברית-לאומית. זו הייתה הצלחה, שהוכרה הן ע"י וועד הקהילה, במסירת מחלקת החינוך לידי ארגון "בן-יהודה" והן ע"י השלטונות האיטלקיים, במתן החשיבות הרבה לפעילותה החינוכית. פעילות שהלכה והסתעפה, הן בתוך טריפוליטניה עצמה והן בבנגזי הרחוקה (בהקמת סניף שלה במקום), שבה, עוד קודם לכן, חדרה העברית ב"תלמוד תורה", ונוסד ארגון ציוני "אגודת הרצל", בשל שיתוף הפעולה, שהיה לתנועה הציונית עם הנהגת הקהילה.
 
הצלחתה של התנועה הציונית בתקופה האיטלקית, הן בטריפוליטניה והן בקירנייקה, באה לידי ביטוי לא רק בהשגים בפעילותם הציונית, במיוחד בשנות השלושים, כולל אותה התגברות מסויימת בעלייה לא"י, כי אם גם בהתמודדות בצוק העיתים, שבו היו נתונים יהודי לוב בשלהי תקופת השלטון האיטלקי: גילויי האנטישמיות האיטלקית, שראשיתם הייתה בהרחבת "חוקי השבת", ולאחר מכן בהחלת "חוקי הגזע"; פרוץ מלחמת העולם השניה והצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית. אף שהייתה האטה בפעילות הציונית לפחות זו הנראית לעין, בשל הרחקת התלמידים מבתיה"ס הממלכתיים, הייתה הרחבה במערכת החינוך העברית. כולל אותה פעילות ציונית הגלויה למחצה או המוסווית ברובה, ברגע שמוסדות התנועה, בסיועם של בני הקהילות והנהגותיהם, נטלו על עצמם מטלה חשובה זו. ופה באים לידי ביטוי אותם רגשי אחדות וסולידריות, שבלטו אף בתקופת מלחה"ע השניה. גם כאשר נסגרו בתיה"ס, נאסרה הפעילות הציונית, נאכפו "חוקי הגזע" ביתר שאת והיהודים נפגעו קשות במלחמה, עמדה להם אותה סולידריות קיבוצית, שהובילו בה בוגרי וחניכי התנועות הציוניות ובני משפחותיהם. סולידריות, שחישלה את יהודי לוב לעמוד בתלאות מחנה הריכוז בג'אדו, במחנות הכפיה, בהגליות, בגירושים ובכל מאורעות המלחמה וספיחיה, ואף לאחריה בתקופה הבריטית, בהתמודדות עם הארועים באותה עת.
 
שחרורה של לוב ע"י הבריטים בינואר ,1943 שם קץ לא רק למלחמה ומוראותיה על שטחה של כל לוב לרווחת כלל האוכלוסיה והסיר את אימת "הפתרון הסופי", אלא הווה, בין היתר, עידן חדש בחיי היהודים בלוב: בא הקץ לנחיתותם המשפטית, למעשי הדיכוי והרדיפה בשל המדיניות הגזענית הפשיסטית; יהודים שבו לבתיהם ולפעולותיהם הרגילות; חלה התאוששות בחיי הכלכלה; הוקם מחדש ועד הקהילה; השתפרו והתהדקו היחסים בין יהודים לערבים; חודשה מערכת החינוך, הקשורה בחידוש ובהתעצמות התנועה העברית; חודשו והתעצמו פעילותן של התנועות הציוניות, שפעלו עוד בתקופה האיטלקית, אליהן התווספו אגודות ותנועות נוער חדשות, שיחד עם חלק ממערכת החינוך דמו בדפוסיהן למקביליהן בא"י והפיחו רוח רעננה בהתעוררות הלאומית ורבים נרתמו לפעילות ציונית ענפה. תופעה זו הייתה קשורה קשר הדוק בהופעתם של החיילים הארצישראליים וסיועם הרב בעיקר בקירנייקה, והיותם מאיץ וזרז בהתפתחות התנועה הציונית בטריפוליטניה, שכן הופעתם הוותה מקור גאווה ורוממות רוח וגורם מדרבן להתעוררות יהודית מחודשת. לגבי רבים, הפכה הציונות ממושג ערטילאי, לתודעה מדינית מוחשית, ונכונים היו לאמץ את הציונות המגשימה, כאשר הצעד הראשון להכשרת הלבבות לכך, היה בחינוך והקניית השפה העברית ותחייתה. דבר שבא לידי ביטוי עם שחרורה הסופי של קירנייקה בנובמבר 1942, אחרי מערכת אל-עלמיין, כאשר החיילים הארצישראליים, שמצאו במקום קהילות יהודיות חרבות, החלו לסייע ליהודים: בפתיחת ביה"ס העברי כבר במרץ 1943; בארגון סמינר למורים מקומיים; בלימוד עברית למבוגרים ולנערות; בהוראה בסתר בבה"ס העברי; בהברחת ספרי לימוד מן הארץ ללוב; בסיוע להשגת כספים למימון ביתה"ס העברי; בסיוע לפעילותו הציונית של מועדון "גאולה"; בחידוש פעילות "הקרן הקיימת לישראל"; בסיוע ארגון חוגי נוער ותנועת "החלוץ" וגרעיני הכשרה; בסיוע בהברחת שליחים מן הארץ ללוב; בהברחת צעירים וצעירות לארץ ובהשגת סרטיפיקטים; בסיוע רפואי וכלכלי לילדי המקום וכן לאוכלוסיית הנזקקים, וכהנה וכהנה. כך שהקהילות היהודיות בקירנייקה, היו הראשונות בלוב, שבהן התחדשו התנועה העברית והפעילות הציונית וההגשמה החלוצית בהעפלה לארץ. וזאת לא היתה מתאפשרת בלא יוזמתם וסיועם של החיילים הארצישראליים, שהחלו את מפעלם כמעט מבראשית. הם ידעו להכשיר את התשתית להמשך פעילות זו ע"י כוחות פנימיים, גם לאחר שנאלצו לעזוב את המקום. פעילות, שנמשכה כל השנים עד לפינוי הקהילות היהודיות בקירנייקה לטריפולי, עם פתיחת שערי העליה הגדולה במהלך שנת 1949.
 
אם סיועם של החיילים הארצישראליים בקירנייקה היה בעל חשיבות ממדרגה ראשונה, הרי שבטריפוליטניה, חשיבותם היה בעצם הופעתם, ולאו דווקא בסיועם, אף שהיה חשוב, בהיותם קטליזטור לתחיית תנועה עברית מחודשת, להתעוררות לאומית ופעילות ציונית עצימה אף מזו שהיתה בתקופה האיטלקית (כאשר מסייעים בכך גם השליחים מן הארץ). אלו נבעו יותר מכוחות פנימיים מקומיים שחידשו את ימיהם, וסחפו אחריהם כוחות חדשים להרחבת פעילותם. הדבר נסתייע בזכות החיילים הארצישראליים, שבהשפעתם נאותו הבריטים לחדש את פעילותם של בתיה"ס העבריים. כמו כן, הנהיגו את שעורי העברית בכל בתיה"ס, שלמדו בהם יהודים, ובטריפולי בלבד למדו עברית מעל ל-5,000 תלמידים, מי במסגרת לימודים עברית מלאה עפ"י הדפוסים בא"י, ומי בתוספת של שעורים בעברית במסגרות האחרות (גם בשעורי ערב למבוגרים). תחיה של תנועה עברית, שהובילה להתעוררות לאומית ופעילות ציונית ענפה: חידוש פעילותם של "מכבי" (שהתרחבה עם יסוד "מכבי הצעיר"); בחידוש פעילותה של "בן-יהודה" (שפשטה בכל לוב), וביוזמתם של השליחים מא"י בארגון מחדש שביצעו ב"בן-יהודה". התנועה גדלה והתרחבה עם ייסודה של תנועת "הנוער", ואולי החשוב יותר, לאו דווקא מהבחינה המספרית, אלא מהבחינה המוראלית, עם יסודה של תנועת "החלוץ", וחשיבותה בעצם קיומה ופעילותה. בהיותה התמרור למטרה הסופית של הפעילות הציונית, וכנושאת האידיאל החלוצי ביעודה, בהגשמת העלייה לא"י. ההכנה לכך באה לידי ביטוי בהקמתן של שתי ההכשרות החקלאיות, וההכשרה העירונית, אשר עוררו תסיסה חלוצית. לא בכדי, חברי "החלוץ" נחשבו לשאור שבעיסה הציונית בלוב, גם אם לא התגשמו כל מאווייהם, הן בעליית רבים יותר לארץ-ישראל והן בשיבושים בקליטתם החלוצית בארץ של המעטים, שבכל זאת הצליחו לעלות ובחרו בקליטה חלוצית; יסודן של אגודות חדשות כמו תנועת "האיחוד", "בני עקיבא - ברית חלוצים דתיים", "גדוד מגיני השפה" "הצופים היהודים". כולם ביחד הקיפו בפעילותם הציונית (שכללה גם הפצת כתבי עת עבריים) רבים מהצעירים ובני הנוער, למרות המדיניות האנטי- ציונית של הממשל הבריטי, אשר הערים קשיים ואף אסר את חידוש הקמת "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית". אגודות שהתאגדו לתנועה אחידה - "אחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא", בשנת 1949(בהשפעת שליחי מחלקת העלייה שנמנו על אנשי "המזרחי"). אגודות, שחבריהם ובוגריהם מצאו אפיק למרצם בנטילת חלק בארגון "הגנה" וב"העפלה" הבלתי לגאלית. אגודות, שרובן פעלו עד עקירתה של רוב גולת יהודי לוב. פעילותן הזינה את הנוער בהתלהבות ציונית, שפרצה בעוז, עם תחילת העלייה הגדולה ובמהלכה. ואלו הלכו ודעכו ככל שהעיר טריפולי הלכה והתרוקנה, ולוב קיבלה את עצמאותה.
 
ראוי לציין, שפעילות ציונית זו היתה מן המניעים החשובים להכשרת הלבבות לעלייה הגדולה מלוב, אשר השתלבה עם קורות צוק העיתים. בעיקר בשל פרוץ פרעות נובמבר 1945, ובעטיים-ההחמרה במצב הכלכלי. הפרעות ניתכו על האוכלוסיה היהודית שהיתה בלתי מוגנת ומופקרת, בפראיות, באכזריות, בפתאומיות ובאופן סימולטני במקומות שונים ואף מרוחקים זה מזה בעת ובעונה אחת. זאת דווקא תחת שלטון בריטי, שחולל בראשיתו תמורות חיוביות בחיי היהודים, ואף השתפרו והתהדקו היחסים בין יהודים לערבים. פרעות,שבהן נרצחו 132 יהודים, עירערו וזיעזעו את אמות הסיפים של יהודי טריפוליטניה ויהודי לוב בכלל, והוו נקודת משבר סופית ומפנה חד בחייהם ובגורלם, בתגובתם בארבע תופעות יסוד: ערעור בדו קיום בין היהודים לערבים, כך שהיהודים לא ראו עוד את עצמם כחלק מהחברה הכללית הלובית; בהסרת האמון בשלטון הבריטי בלוב, שראו בו כמעודד ומארגן הפוגרומים, ולכן אין עוד לסמוך עליו ולחיות תחת חסותו; בחדירת תודעת ההגנה העצמית, שהובילה להקמת ארגון "הגנה" לתפארת ע"י חברי ובוגרי תנועות הנוער הציוניות (בהדרכתו של "הדוד" השליח מארץ-ישראל). ארגון אשר הוכיח את עצמו בפרעות 1948, ואסון של מאורעות 1945 לא נשנה; בשאיפה לארץ-ישראל, שהקיפה את רוב רובם של יהודי לוב. אולם, מכיוון שבתחילה יציאת ההמונים לא היתה בת ביצוע, רק המעטים, הצעירים והאמיצים יותר שאצה להם הדרך, חירפו נפשם והעפילו לארץ באופן בלתי ליגאלי. הם עשו זאת בסתר ובמחתרת בנתיבות עקלקלות ובדרך לא דרך, בשיטות שונות ומורכבות תוך סכנת נפשות - בהברחת הגבול דרך מצרים ומשם לארץ (בסיועם של החיילים הארצישראליים), דרך תוניסיה ומשם לצרפת ולארץ, ודרך הים לאיטליה ומשם לארץ. בשיטות אלו (שהיו בבחינת העפלה כפולה הן ביציאה מלוב והן בכניסה לארץ, שבשתיהן שלט אותו שלטון בריטי), העפילו מלוב לארץ מאמצע שנת 1946 ועד שלהי 1948 כ-3,500 יהודים, המהווים כ 10% מכלל האוכלוסיה היהודית. תופעה שאין לה אח ורע בכל קהילות ישראל על כל תפוצותיו. ופה ברצוננו להדגיש, שהדבר נעשה למרות הקשיים הרבים שנערמו בפני צעירים חדורי אמונה אלו, שכמיהתם לציון לא ידעה גבול ומחסום. קשיים, לא רק אלו האובייקטיביים בתוך הקהילה עצמה, כאשר צעירים נוטשים הכל מאחוריהם ועוזבים את משפחותיהם בן-לילה, אפילו לא אלו שהערימו הבריטים, אלא דווקא, אלו מהבחינה המוראלית, כאשר גם המוסדות בארץ לא התלהבו, בלשון של המעטה, לסייע להם במתן סרטיפיקטים, גם כאשר היו אלו זמינים בתקופת המלחמה, בטרם פליטי ועקורי אירופה צבאו על שערי הארץ. בהעדר מנגנון של המוסד לעליה ב' לעליה ישירה מלוב לארץ, הופנו המעפילים למצרים, לצרפת ובעיקר לאיטליה שבהן פעל המנגנון. שם נתקלו, לפחות בתחילה, בניכור ובאטימות ובמידה מסויימת בהתנשאות, ולא זכו להכלל מיד במסגרות ההעפלה לארץ. רק לאחר משא ומתן מפרך ותחנונים והפעלת לחצים כבדים של הפעילים הציונים בלוב, שגייסו לצידם גם את הקהילה היהודית באיטליה, נתרצו ונאותו לכלול את יהודי לוב במפעלם. ורק לאחר שהחלו להגיע ראשוני המעפילים מלוב לאיטליה, עמדו אנשי המוסד לעליה ב' על טעותם, לנוכח הצעירים הנפלאים דוברי העברית, שרובם היו חברי תנועות נוער ציוניות וספוגים רוח ציונית אידיאליסטית. בשל כך, חלקם אף נתבקשו להשאר באיטליה, על מנת להדריך ולהכין את היהודים, שארית הפליטה, שהגיעו מכל ארצות אירופה לפני העפלתם ארצה.
 
ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב הוותה מעין פרוזדור לעלייה הגדולה המאורגנת שהחלה בראשית 1949, עם בוא שעת הגאולה, הגיחו והתפרצו בכל העוז, העוצמה והאון, האמונה והתקווה, והפכו לגל אדיר של התעוררות והתלהבות של רצון ולהט כביר. רוב יהודי לוב, בנכונות שהיה בה מעין החלטה לאומית "בנערינו ובזקנינו נלך", נטשו את מושבותיהם ושמו קץ למחזור חיים בן אלפי שנים בגולה, בעלייה גדולה לארץ-ישראל, ולכמעט עקירתה של הפזורה היהודית עתיקת היומין בלוב. גולה, אשר נגדעה סופית, לאחר פרוץ מלחמת ששת-הימים.
 
עם מתן ההיתר ליציאת יהודי לוב נערמו קשיים בביצוע העלייה, בראשיתה: נהירה גדולה של יהודים שבד"כ היו אביונים, שצבאו על פתחי משרדי הממשל הבריטי לקבלת אשורי העלייה, ובשל אי המימוש המיידי נפלו למעמסה על הקהילה; אי יכולת הקהילה לממש את ההיתרים, מחוסר מימון, בהעדר תעבורה, אי השגת אשורי הכניסה לארץ (שהיו מותנים באשורים רפואיים ליהודים, שרבים מהם סבלו ממחלות). רק לאחר הרתמותם של מוסדות יהודים בינלאומיים - אוז"ה והג'ויינט ומוסדות העלייה בארץ, ועם בואו של ברוך דובדבני קצין העלייה ומנהל לשכת העליה, אשר סגר את הקצוות עם המינהל הבריטי, הקונסול האיטלקי, פתיחת לשכת העליה והמנגנונים לעלייה (וועדות העלייה, הבדיקות והטיפולים הרפואיים) וארגון האניות, החלה עלייה גדולה מאורגנת ועצימה ישירות מטריפולי לחיפה. כאמור, לנוכח המצב הכלכלי הקשה, שבו היו נתונים רוב יהודי לוב והרגשת חוסר הבטחון, במיוחד בשל הערפל שאפף את גורלה המדיני של לוב, עם בואו לטריפולי של יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הוגבר קצב העלייה מזה שהיה בתוכנית המקורית, כאשר יהודי קרינייקה ופנים הארץ הועמדו בראש סולם העדיפויות, בפינויים לטריפולי והעלאתם ארצה. לשם כך, הג'ויינט קיבל על עצמו לממן את המבצע, אוז"ה נרתמה בפריסה מתאימה לבדיקת המועמדים לעלייה והטיפול בחולים, והבריטים דאגו להבטחת המעבר לטריפולי. כמו כן, ננקטו האמצעים להקטנת הנזקים במכירת הרכוש ודאגה למועמדים, להלבשתם, להזנתם ולחנוכם עד עלייתם. לאחר עלייתם של רוב יהודי קירנייקה ופנים הארץ (למעט החולים עד לריפויים) הופנה המאמץ להמשך עלייתם של יהודי טריפוליטניה, שבא לידי ביטוי בבדיקות וטיפול בחולים עד עלייתם, תוך מתן סעד לנזקקים; בהקמת "קאבי עולים" בטיפול ברכוש האמידים יותר, ובכך לצמצם את הנזקים ולעודדם לעלות; בעדוד עליית הנוער.
 
לאחר האצה בעלייה שנמשכה כשנה, חלה האטה בעלייה מאז מרץ 1950. האטה זו נומקה בקשיי קליטה, הפניית המאמץ להעלאת גולת עיראק, והדרישה להקפדת יתר בבדיקות הרפואיות ולמניעת עליית חולים לפני החלמתם. פה ברצוני לציין, למרות הבנתי את הקשיים, שאכן בהם היתה נתונה מדינת-ישראל, שרק יצאה לאור העולם והחלה את צעדיה הראשונים, כאשר מאות האלפים מתדפקים על שעריה, מלין אני על אטימות הלב שהפגינו חלק מקברניטי המדינה. זאת, לנוכח ההוראות להקטין את קצב העלייה, ולמנוע עלייתם של חולים, ולו הבודדים, שעיכבו עלייתם של משפחות שלמות, אשר נטשו כבר את מקום מגוריהם ואת מקור פרנסתם, עמדו על צרורותיהם הדלים חסרי כל, מתוסכלים ומיואשים, והלכו בהרגשה שחרב עליהם עולמם. לעומת זאת, כאן המקום לציין לשבח דווקא את השליחים הארצישראליים שהיו אמונים על העלייה מלוב, אשר עשו כל אשר לאל ידם לסייע. הם לחצו על גורמי העלייה בארץ לזרז את העלייה, גילו הבנה רבה יותר ולעיתים אף העלימו עין מהנחיות העכוב, שבאו מן הארץ, הפעילו תחבולות ואינטריגות שונות לקידום העלייה. הם הבינו את חומרת המצב, את גודל השעה, חשו את משק כנפי ההיסטוריה והשכילו לתהות על מידת האפשרויות הטמונות ביהודים אלו. ואילו האחראים בארץ, עם כל ההבנה שניתן לגייס לקשיים, שהיו אכן נתונים בהם, כאילו נאטמו אזניהם, או לפחות לא נתנו את דעתם דיים במשך תקופות ארוכות. לפעמים אף הערימו קשיים, שנראו לא פעם, כביכול מוצדקים, כפי שראינו ב"סלקציה", שמנעה העלאת חולים מלוב ובשל כך גם את בני משפחותיהם הרבים, ובזמנים שונים דרשו להאיט את העלייה ולפעמים להפסיקה כליל( ולו לזמן מסויים). הוראות אשר בוטלו רק לנוכח התקרבות מועד עצמאותה של לוב ובהתערבות הדרגים הגבוהים ביותר (קרי - בן-גוריון), ושוב הואץ קצב העלייה בשנית מיולי 1951, שנמשכה תקופה מסויימת גם כאשר לוב קיבלה את עצמאותה. עלייה מפוארת בה עלו כ- 32,000 יהודים (ויחד עם כ- 3,500 המעפילים) הוו כ90% מגולת לוב. תופעה, שלא הייתה בכל צפון אפריקה, ודומיה בכל העולם היהודי היו רק גולות בודדות.
 
כפי שנוכחנו, החינוך העברי והפעילות הציונית הענפה, שהתאפיינו אצל יהודי לוב, נמשכו והתמידו למרות כל הקשיים גם תוך כדי העלייה, כאשר היה צורך לאזן בין תלמידים וחניכים לבין מורים ומדריכים ככל שהעלייה נמשכה, ע"י הכשרת מורים ומדריכים חדשים. המשך לימודים ופעילות בתנאים קשים, תוך דאגה לנזקקים, הכשרת העולים, ובמיוחד בני הנוער, לעלייתם, במתן שעורים לעברית, ולמוד מקצועות יהודיים-עבריים והכרת הארץ ואורחותיה. פעילות שעברה רה-ארגון, הן בחינוך והן בפעילות הציונית, כאשר כל תנועות הנוער התאחדו. פעילות שהלכה והתחסלה ככל שטריפולי הלכה והתרוקנה, כאשר חברי ארגון "ההגנה" נמנו על אחרוני העולים על מנת לתת הבטחה ובטחון למבצע העלייה עד סיומו.
באשר לפעילותם התנועתית, המסורתית הדתית-לאומית של שליחי העלייה, שרובם נמנו על "המזרחי", אף שהייתה ברוכה והתאימה לקהילה של יהודים דתיים ומסורתיים, כפי שאכן היו יהודי לוב רובם ככולם, בדיעבד כמדומני, היה מן הדין לאפשר ולו מעט פלורליזם. וזאת על מנת להראות את האורחות האמיתיים בארץ (שהוו טראומה לחלק מן העולים לאור המציאות שנתקלו בה עם עלייתם ארצה), וכדי לאפשר חופש בחירה, בבוא העת.
 
העלייה מלוב המשיכה גם בתקופה הראשונה לעצמאותה, בתחילה זו הישירה ובאניות ישראליות ולאחר מכן זו העקיפה דרך איטליה, עד לסגירת לשכת העלייה בסוף 1952, בשל לחצים מבית ומחוץ שהופעלו על ממשלת לוב, שהעמיקה את מעורבותה בעולם הערבי. הגירות שנמשכו גם לאחר מכן, אמנם בזעיר אנפין (עם גל הגירה יחסית גדול בעקבות מלחמת קדש ב-1956), על אף הקשיים, שהוערמו על חיי הקהילה. למרות השיפור שחל בחייהם של היהודים מ-1962 ואילך בשל גילויי הנפט, עם פרוץ מלחמת ששת-הימים ב 1967, לנוכח הפגיעות ביהודי לוב, רוב כ-4,000 יהודי לוב נאלצו להגר. מחציתם השתקעו באיטליה ומחציתם עלו למדינת ישראל, ובכך בא הקץ לשארית גולת לוב בת אלפי השנים.
 
עם עלייתו של גד'אפי לשלטון נסתם הגולל על המעטים, שנעו בין לוב לאיטליה, ולאפשרות של קיומו או שובו של גרעין יהודי ולו הקטן ביותר בלוב. ארץ אשר יהודים חיו בה לאורך כל ההיסטוריה שלה, והטביעו בה את חותמם בכל מהלכה. מאורעות ותהפוכות רבים עברו על יהדות עתיקת-יומין זו, תחת אימפריות ומשטרים קולוניאליים לרוב. היא ידעה גם תקופות זוהר, פריחה ושגשוג וגם תקופות מרד וגבורה, וכן, ידעה גם ידעה, שנות יסורים ואופל - הרג, גזירות, רדיפות ומצוקות-שאול. רק עם בוא שעת הגאולה נתקיים בה הפסוק - "והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל: והוצאיתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים בכל מושבי הארץ" (יחזקאל, ל"ד: י"ב-י"ג)


 לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה  לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה





מרכז אור שלום - לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב © כל הזכויות שמורות 2002 - 2005 האתר נבנה ע"י Guru4rent בניית אתרים