עמוד הבית  |   אודות  |   ארכיון  |   ואלה תולדות  |   פולקלור ומנהגים  |   מוזיאון  |   מודעות  |   פורום  |   צ'אט  |   סקר  |   חדשות  |   עיתון  |   מועדון  |   צור קשר   

אישור  חיפוש

גרסא להדפסה רבני מנהיגי הקהילה ורבניה ואלה תולדות
ר' אברהם חיים אדאדי זצוק"ל


תאריך:   26/01/2004

הגאון רבי אברהם חיים בר"ב מסעוד אדאדי, מגדולי רבני טריפולי שבלוב, בעל שו"ת "ויקרא אברהם" וספרים אחרים, נולד בטריפולי בשנת התק"ס (1800) ונפטר בצפת בחודש סיון התרל"ד (1874). בעודו רך בשנים נתייתם מהוריו והתחנך על ברכי התורה אצל סבו, רבי נתן אדאדי, אשר התפרסם בחיבוריו "מאורי נתן" ו"חק נתן". מפי סבו גם שמע על ארץ-ישראל וינק את אהבתו אליה. כן זכה ללמוד תורה מפי הגאון רבי יהודה לביא.
בספרו "ויקרא אברהם" מספר רבי אברהם, כי רבי יהודה לביא:
היה מתלמידיו של רבי נתן אדאדי, ז"ל, ולא עבר עליו חצות לילה בשינה...ובכל לילה, בקיץ ובחורף, הוא ראשון לבוא לבית-הכנסת לקריאת תיקון חצות והיה מקובל גדול...ורב השנה מסגף עצמו בתעניות...
והוא מסיים את דבריו בהדגשה: ואני הצעיר למדתי אצלו.
 
בעיר הקודש צפת:
 
בשנת התקע"ח (1818) חשקה נפש סבו, רבי נתן אדאדי, לעלות לארץ-ישראל, והחליט לעזוב את טריפולי. אברהם, נכדו, הצטרף אליו, ועוד באותה השנה יצאו לדרכם לארץ-ישראל. רבי אברהם מזכיר את עלייתו במלים ספורות: "ובימי בחרותו ויעל אברהם לארץ הקדושה עם המחבר חק נתן" – הלא הוא סבו רבי נתן.
התחנה הראשונה בדרכם לציון היתה איטליה, ממנה הפליגו לחיפה, משם הלכו לעכו, ומעכו לצפת, שבה בחרו למקום משכנם הקבוע בשל היותה העיר היהודית הגדולה ביותר בארץ-ישראל, ומכיון שהיו בה תלמידי-חכמים רבים. לפי מקור יהודי התגוררו בה אז "שני אלפים בעלי-בתים, והיו המה מחולקים לארבעה כוללים, כולל אחד הוא כולל הספרדים וכולל אחד כולל הפרושים וכולל אחד כולל החסידים והרביעי המערבים המורכבת מעולים מצפון אפריקה.
עוד באותה השנה הלך רבי נתן לעולמו ורבי אברהם נותר בצפת לבדו, והוא אז הבן שמונה-עשרה שנה. כאן, בצפת, המשיך את חוק לימודיו בבית-המדרש על שם רבי יוסף קארו, המכונה "מרן" או ה"בית יוסף". למד תורה מפי רב כהנא ורבי אברהם אנהורי, וביחוד למד עסקי גיטין וחליצה, נפגש עם רבי אברהם כלפון מטריפולי וכאן הוסמך לרבנות ושימש בתור דיין יחד עם רבי רחמים חיים מודעי ורבי אהרן בן שמואל. משהכירו חכמי צפת בגדולתו בתורה ושהוא ראוי להיות שליחם בתפוצות ישראל. מינוהו לשד"ר צפת. רבי אברהם קיבל על עצמו שליחות זו מתוך אהבה וחרדה עמוקה לעצם קיומו של היישוב היהודי בארץ-ישראל, ויצא את הארץ בשנת התק"צ (1830). הוא סובב בשליחות צפת בארצות רבות, בבבל, בפרס, בדמשק שבסוריה, במצרים, בטריפולי שבצפון-אפריקה, בתוניסיה, במארוקו ובליוורנו שבאיטליה.
התרומות אשר אסף במסעותיו, נועדו לחזק ולבצר את מעמדה של קהילתו ולכלכל תלמידי-חכמים שישבו ולמדו תורה, כדי לקיים את מה שנאמר: "והגית בו יומם ולילה". ואולם, לסיוריו נודעה מטרה נוספת – חיזוק והגברת הקשר הנפשי והשייכות של יהודי התפוצות לארץ-הקודש ודאגתם לגורל אחיהם בה.
מסעותיו לא היו קלים. חלקם היה בדרך היבשה, כמו מסעו מעיר הקודש צפת לדמשק, וחלקם היה בדרך הים. ברם, תלאות הדרך לא עמדו מול רצונו העז לפעול ולשרת את קהילתו ואת ארצו.
באחת מרשימותיו המתארת את נסיעותיו הוא מספר:
 
יום הגליתי מעה"ק...שנת תק"ץ והגעתי לטריפולי...ר"ח כסלו...שנת תקצ"א. ויצאתי ממנה...כ"ח לאדר א'...שני חדש ימינו כקדם תקצ"ב. והגעתי לליוורנו...ויצאתי משם...והגעתי לנוא אמון...ויצאתי משם...והגעתי לחיפה...ויצאתי משם...ונכנסתי לצפת עש"ק י"ד לאב סדר ואתחנן התקצ"ב (1832).
רבי אברהם אדאדי אינו מפרט את מטרת בואו לטריפולי ואת הנימוקים לנסיעותיו, אך סביר להניח שהיה זה במסגרת מסעותיו כשד"ר צפת.
 
הרעש האיום שהתחולל בארץ-ישראל בשנת התקצ"ז (1837) פגע בקהילת צפת קשות. על-פי מקורות יהודיים נספו באסון זה כאלפיים נפש מתושביה היהודיים, ובתוכם תלמידי-חכמים רבים.
רבי אברהם לא היה אז בארץ, כי שוב עשה בשליחות צפת בחו"ל, אך מששמע על האסון הכבוד, הפליג לאיטליה, ואחר-כך שב לטריפולי עיר מוצאו. על סיבת שובו לטריפולי הוא מספר בספרו "ויקרא אברהם":
ומפני דוחק השעה יצאתי קרית חוצות, ובהיותי חוץ לקלעים בהפוך ה' את הערים האל, ארצות החיים, מפני חמת המציק, קול רעש גדול כנודע, והוכרחתי לבוא אל ארץ מולדתי ערי הנז"ל (טראבלס).
צער רב הצטער רבי אברהם על אסונה של צפת, כי נפשו יצאה אל ארץ –ישראל. עוד בהיותו בליוורנו שאל בדברי הסכמתו לספר "מאור ושמש", ספר קבלה לרבי יהודה בר"ב אברהם קוריאט: "מתי אבוא ואראה חלקת חמדתי לעלות ולראות מקום חמדתי...?!!"
 
אהבתו הרבה ל"חלקת חמדתו" בולטת גם בשיר שחיבר לכבודה של העיר צפת, והנה קטעים אחדים ממנו:
 
אבקשה אהבה/נפשי על ארץ רבה/
ההר הטוב הזה/ארץ חמדה טובה/
נקראת גליל העליון/ושם עזו חביון/
תקום תרחם ציון / האחת אהובה/
--------------------------------------
מערות שם חקוקים/לא גדולים צדיקים מלאים/
מלאים זיו ומפיקים/לארכה ולרחבה/
---------------------------------------
אשריך ארץ צבי/שרים כרוה נדיבי/
כי אלוקים מגיבי/ה' אלקיך בה/
מה טובה בתוכה/אשרי מי שזכה/
והיתה להן המלוכה/ונשא וגבה/
נקומה נעלה בית אל/בביאת הגואל/
בבנית בית אריאל/ורמה וישבה/
 
כאמור חזר רבי אברהם אדאדי לעיר מולדתו שלא לרצונו, בעטיו של הרעש בצפת. בטריפולי נתמנה לרב ולדיין בקהילה וכיהן במשרה נכבדה זו במשך כשלושים שנה. ברם, כיסופיו לארץ-ישראל – אותה הוא מכנה בשירו לכבודה של צפת בכינויי החיבה "ארך חמדה", "ארץ רבה", "ארץ צבי" – בערו בלבו בלי הרף, והם נתחזקו בקרבו בכל ימי שהותו בטריפולי. ספריו אף הם מלאים דברי אהבה, געגועים והערכה לציון ולחכמיה. תחושות עמוקות אלה הביאוהו בסופו של דבר לעזוב את טריפולי ואת משרתו הרמה כאב-בית-דין ולשוב ולהתיישב בצפת, שאליה נשא תמיד את נפשו.
 
רבי אברהם עלה לארץ בפעם השלישית בשנת התרכ"ז (1867). יצא פעם נוספת ולקח עימו עפר מעפרה של ארץ-ישראל, כדי שיחוש תמיד את קירבתה, ותהא נפשו קשורה אליה קשר בל-ינתק. בשנת התר"ל (1870) עלה רבי אברהם אדאדי לארץ-ישראל בפעם הרביעית והוא בן שבעים שנה. לדברי בנו רבי שאול הגיעו הוא ורעיתו למרון בזמן ההילולא דרשב"י ונטלו בה חלק, ובסיומה שמו פעמיהם לצפת. שם התיישבו, ומשם ניהל רבי אברהם קשרי מכתבים עם בנו שנשאר בטריפולי – מכתבים משפחתיים-אישיים שגם היו כלולים בהם חידושי תורה ותשובות לשאלות בענייני הלכה שנשאל על-ידי בנו.
 
רבי אברהם חי ופעל בצפת במשך ארבע שנים בלבד. בשנת התרל"ד (1874) הלך לעולמו ונקבר בה בחלקה הנקראת "ישיבת הרבנים".

ההספד עליו כתב רב אברהם פאלאג'י מאיזמיר:
 
וגם מעה"ק צפת... אל הלקח ארון אלוקים סבא דמשפטים הרב אברהם חיים אדאדי ז"ל בעל ספר השומר אמת ושו"ת ויקרא אברהם, דהיה פסקן גדול מפורסם בעולם... דכשהיה שולח פסקים... דרך כתובתו כתלמיד לפני רבו, עם היותו רב זקן מופלג בתורה.
 
מנהיג רוחני בקהילה:
 
רבי אברהם אדאדי נתמנה, כאמור, לרב ולדיין בקהילת טריפולי, שם הוא נשא בעול הציבור במסירות רבה במשך למעלה משלושים שנה. תחילה שימש כדיין ואחר-כך נמצא ראוי על-ידי קהילתו ונתמנה בתור אב-בית-דין. יחד עמו כיהנו בבית-הדין בטריפולי, לסירוגין, רבי פריג'א דאבוש, חכם מופלג בתורה ובקי בתורת הנסתר; רבי שלום עג'יב, מקובל אשר ממנו למד רבי אברהם אדאדי את חכמת הקבלה; רבי יעקב מימון, מחבר ספר "מים חיים" הדן בנושאי קבלה, שנשא על שכמו את משרד הקאיד (נשיא הקהילה), ובתור שכזה זקף לזכותו כמה תקנות חשובות, בעיקר בתחום הדאגה לעניים ולתלמידי-חכמים. כמו כן כיהנו עמו הדיינים רבי יוסף רובין, רבי חיים רבה ועוד.
 
רבי אברהם אדאדי וחברי בית-דינו נהגו "לשפוט את העדה" בימים שני וחמישי "על כל דבר אשר יובא להם", כלומר בכל ענייני המשפט שבין אדם לחברו ובין איש לאשתו. בסמכותם היה להטיל קנסות, מאסר ומלקות, או חרם חברתי. בשאר ימות השבוע ישב כל אחד מחברי בית-הדין,ובפרט רבי אברהם אדאדי, בבית מדרשו, השיב תשובות לפונים אליו בענייני הלכה, ודן, במקרה הצורך, בכל אותם המקרים שלא חייבו פסק-דין של שלושה.
 
בית-מדרשו של רבי אברהם אדאדי שבו היו מרוכזים ספריהם של פוסקים רבים שימש הן בית-תפילה הן מקום לימוד לחושקים בתורה. שם נשא דברי תורה בפני הקהל באירועים חברתיים שונים, ובעיקר בשבתות ובמועדי ישראל.
הנוסע בנימין "השני", שביקר בצפון-אפריקה בשנים 1853-1854, מספר שמצא בטריפולי קהילה של אלף משפחות, ולהן ארבע חכמים-דיינים הבקיאים בש"ס ובפוסקים, ובראשם רבי אברהם אדאדי, שהיה אב בית- דין ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה. לפי עדותו היו לקהילה שמונה בתי-כנסת שבהם התנהלו החיים הדתיים והחברתיים של הקהילה.
על חיים אלה מספר בנימין "השני":
 
בכל ערב ובקר ילכו רוב אנשי העדה אל בית-הכנסת להתפלל, ורבים מהם יצומו בכל ערב ראש-חודש...בשבתות וימים טובים מתפללים תפילתם בבית-הכנסת ביראה והגות לב ביתר שאת מאשר ראיתי במקומות אחרים.
כאמור, מצא בנימין "השני" בטריפולי חיים דתיים עשירים, שהם ללא ספק תוצאת פעילותם האינטנסיבית של חכמי טריפולי ודייניה, ובראשם רבי אברהם אדאדי. בצד רבי אברהם בנימין "השני" את נשיא העדה, רבי שלום תיתו, שנתמנה על ידי השלטונות. הנשיא היה ממונה על גביית המסים בקהילה היהודית והיה נציגה בפני השלטונות. אבל אף-על-פי שהיה מנהיג "חילוני", יודעים אנו שהיה תלמיד-חכם, ו"בכל לילה שבת מתאספים בביתו כל חכמי העיר והוגים בתלמוד".
עם ישראל ידע במשך תקופות ארוכות שני סוגים של מנהיגים, אלה שעמדו בראש מוסדותיו הרוחניים-הדתיים, ואלה שעמדו בראש מוסדותיו החומריים-הכלליים. ואולם, בדרך כלל היה קיים שיתוף-פעולה בין שני מנהיגים אלה, והיו נקודות-מיפגש בתפקידיהם. נקודות-מיפגש כאלה היו קיימות גם בתפקידיהם של רבי אברהם אדאדי ורבי שלום תיתו. רבי אברהם הביע דעתו בנושאים חילוניים, ולעומתו פעל רבי שלום תיתו גם בנושאים דתיים. רבי אברהם אדאדי הביע דעתו בענין שיחרורם של תלמידי-חכמים ועניים מוכי-גורל מתשלום מסים, ורבי שלום תיתו היה שותף לדאגתם של רבי אברהם אדאדי וחברי בת-דינו בחיפוש שליחי-ציבור ותוקעים בשופר לימים נוראים. שניהם גם יחד דאגו לסייע תלמידי-חכמים מקופת הקהל לפתרון בעיותיהם הכלכליות, כדי לעודדם להמשיך בלימוד התורה. כמו-כן דאגו לחינוכם של צעירים ומינו לשם כך מורים ומדריכים בשכר.
מתוך דאגה לעניים מונה רבי יעקב רוקח כ"משגיח מיוחד על צרכי העניים". הוא היה ממונה על גביית מס של חמישה אחוזים ל"קופת עניים" שהוטל על הסוחרים, וגם מלמדי-התינוקות של בני עניים קיבלו את משכורתם מקופה זו.
רבי אברהם אדאדי עצמו מספר: "אנוכי תקנתי כמה עניינים מינים ממינים שונים, הדרך הטובה אשר ילכו בה".
אמנם רבי אברהם הצניע את תקנותיו, אבל ברור שחלק מן המנהגים והתקנות המוזכרים בספרו נתקנו על-ידיו, והם נועדו לחזק ולבצר את הקהילה כדי לאפשר לה לחיות חיים המושתתים על תורת ישראל מתוך סדר ואירגון ככל האפשר.
פעילותו של רבי אברהם אדאדי בקרב קהילתו היתה מכוונת. הוא שפט את בני קהילתו, דאג לטפח את החיים הדתיים בקהילה ובתוך כך הדריך את בניה בשאלות הלכה, דאג לתלמידי-חכמים ולבני עניים, פעל להעלאת רמתו של החינוך בקהילה ותיקן תקנות, בשעת הצורך. פעילותו זו הושפעה במידה רבה ממה שראה בשעת מסעותיו בארץ-ישראל ובתפוצות כשד"ר צפת.
 
מפרי לימודו:
 
לצד פעילותו הציבורית הענפה זכה רבי אברהם אדאדי לחבר שורה של יצירות חשובות בתחומים שונים ביהדות. שניים מספריו זכו לראות אור עוד בימיו: בשנת התר"ט (1849) פירסם בליוורנו את ספרו "השומר אמת", ה"כולל כל אסורין כללי ופרטי דיני ס"ת", ובשנת התרכ"ה (1865) פירסם את ספרו "ויקרא אברהם", ספר שבו כינס שאלות ותשובות בהלכה בתחומי חיים רבים, כמו ענייני אישות, עניינים שבין אדם לחברו, ושאלות שהתעוררו בחיים האירגוניים והחברתיים של הקהילה. בספר גם תשובות שהשיב לאנשי קהילתו, וכאלה שבהן מצטייר המשא-ומתן שניהל עם חכמי איזמיר וירושלם בנושאים שונים.
נביא כאן דוגמה המצביעה על קשריו עם חכמי ירושלם. המחבר התלבט בעניין אשה עגונה, ועל-כן הוא אומר:
לא מלאני ליבי להתיר עד ששלחתי לרב הגדול...ראשון לציון תוככי עיר הקודש ירושלים...הרב חיים דוד חזן.
אף כי ספרו נועד לבחון שאלות הלכיות ולהצדיק או לבקר מנהגים שרווחו בטריפולי ובמקומות אחרים מנקודת-מבטה של ההלכה, הוא שופע ידיעות היסטוריות חשבות, ומכיוון שעדויות היסטוריות אלה הובאו לשם הבהרתן של סוגיות הלכיות, הקפיד המחבר לדייק במסירת העובדות, והוא הסתייע במקורות כמו, למשל, ספרו של רבי חיים יוסף דוד אזואלי "שם הגדולים" – חיבור מונומנטלי לאישים, "ספר הדורות" – כתב-ידו של ההיסטוריון רבי אברהם כלפון, וכמובן בספרי שאלות ותשובות של חכמים אחרים.
תמיד נזהר מפני מסירת ידיעות המבוססות על עיון בספר אחד בלבד, אלא נסתייע במקורות אחדים. הנה, למשל, בשאלת תאריך כניסתו של רבי שמעון לביא לטריפולי הוא דוחה את דברי הרב חיד"א, ומקבל את דברי רבי יהושע צונצין בספרו "נחלה ליהושע" (שו"ת) שנראים לו מהימנים יותר בסוגיה זו.
בסוף ספרו "ויקרא אברהם" מכנס המחבר אוצר בלום של מנהגים ממנהגי טריפולי ("קונטרס מקום שנהגו"), והוא מתגלה כבקי במנהגים אלה ובמנהגי הקהילות שבהן ביקר במסעותיו כשד"ר צפת. והרי דוגמאות אחדות.
כאשר הוא מדבר על אודות מנהגי אבילות בטריפולי, הוא מספר, כבדרך אגב: ובעיר בבל ראינו כשביכר פרי אחד...לוקחים ממנו האבלים ושולחין ממנו לכל התלמידי-חכמים, שיברכו עליו ברכת שהחיינו, ולאחר אכילתן עושים השכבה למת.
 
גם בעניין נטילת הלולב בידי נשים הוא מספר על מה שראה במסעותיו:
 
מנהג קדמון בעיר הקודש ירושלים...דהנשים מברכות על הלולב ביום ראשון של חג...וכן הוא בעו"בי (עיר ואם בישראל) בבל.
רבי אברהם כתב בספרו רבות על מנהגים שרווחו בזמנו. נסיים סקירה זו בקטע הזורק אור על הסדר והאירגון שאפיינו את קהילתו בימיו:
ההכנסות בפה העירה (טריפולי) לצדקה לתלמידי-חכמים ולמלמדי תינוקות של בני עניים ולעשרה בטלנים הוא מהנאבילה (מס) של הסוחרים...מהנאבילה של משי...וכן מהנאבילה של בשר וכן מהמצוות הנוהגות בבית-הכנסת מידי חודש בחודשו.
מלבד חיבורים אלה חיבר רבי אברהם חידושים על כמה מסכתות, שחלקם נותרו עד ימינו בכתב-יד, ואחרים אבדו בזמן הרעש בצפת. כמו-כן חיבר את הספר "פירשת לחיים" שבו כלולים מן הדרושים שנשא בפני קהילתו בשבתות מיוחדות: ב"שבת הגדול" הסמוכה לפסח, כדי להכין את בני קהילתו לקראת חג הפסח; ב"שבת כלה" הסמוכה לחג השבועות, לקראת קבלת התורה: וב"שבת תשובה", כדי להכשיר את הלבבות לחזרה בתשובה, דרשות שנאמרו על ידיו בין השני התקצ"ט-התרכ"ו (1839-1966). נשתמרו, בכתב-יד, גם חידושי התורה ששלח לבנו, רבי שאול אדאדי, בהיותו בארץ-ישראל.
הוא גם תיקן את נוסח השיר "מי כמוך" שחיבר המשורר רבי אברהם כלפון ל"פורים בורג'ול" והקדים לו הקדמה.
דאגתו לתלמידי-חכמים ועניים:
נהגו בענין המס מקדם קדמתה לימים ראשונים, שהוא סך קצוב של כל הקהל. והקהל עושים עריכה על-ידי ג' חבורות, ובכל חבורה וחבורה יש מהם מכל בעלי אומניות. וכל חבורה יושבת לבד ועושה פנקס בפני עצמה, ואחר-כך מראים אותם הפנקסים לטובי העיר. וכשרואים כשיש הפרש באיזה אחד, דרך משל: ראובן נכתב בחבורה אחת בסך עשרה, וחבורה אחת בסך ט"ו, וחבורה אחת בעשרים – מערבים כל הג' חשבונות הנז' ועושים עליו שליש מהסכום הנז'. ויש להם סמך בזה ממ"ש מרן ח"מ סק"ג ס"ב...ואחר כל זה מראין הפנקסים הנז' להב"ס הזמון, ואם נראית להם...טעות על איזה אדם גורעין או מוסיפין.
והנה בעתה, שבאה מלכות קושטא לפה מתא, יע"א (ישמרהו עליון אמן) והם מבקשים כסף גוגולתא הנקרא כרגא דמלכא. ויש בו ג' מעלות כנודע. ובשנה הראשונה, שקבעו זה, צוחתי ככרוכייא עם הקהל, ואמרתי שצריך לעשות עריכה כמתחילה...ולא הקשיבו אלי ולא הטו את אזנם. והיו מסדרים כסף גולגולתא בשלושה חבורות כנ"ל, והוסיפו על השמועה, שמי שהוא בחור לימים ראשונים לא היו גובין ממנו כלל. ועכשיו גובין מהכל, אלא שהם מעריכין כך: העשיר לא ירבה מסך תשעים גרוש תורכי, והבינוני ששים, והעני שאינו עני כל-כך שלושים והעני ט,ו. וכפי הסך ההוא, שעלה בשנה ראשונה כך, רוצים המלכות בכל שנה ושנה. ולפי שיש חברת הקברים, שאין גובין מהם כלל על-פי תקנת הקדמונים, וכן התלמידי-חכמים שפטורים מדין תורה וכן העניים המחזרים על הפתחים. עדיין חסר מהסך ההוא. שעלה באותו שנה ומה שחסר מהסך ההוא עושים אותו עריכה על כל הקהל על-פי מדרגות הגבייה, שנתנו מתחילה...ונתחכמו יותר לסייע במס הנזכר שעשו גאבילה חדשה על הבשר יותר ממה שהיה והתופסת הזה נגבה בפני עצמו לסיוע הנז'. ובאותו פרק גיליתי את דעתי להם, שזה אינו מן הדין – כיון שת"ח פטור מזה, וכן חברת הקברים והעניים, וכן האורחים – שכל שפטורים מן המס....כל אלו קונים הבשר בערך שמוכרים לכל אדם, שבערך ההוא בכללו יש הגאבילה הנז', ונמצא שכל הנז' שהם פטורים מן המס הם פורעים על החייבים במס...ולא עוד אלא שרוב הגאבילה הנ"ל מרויח אותה הקצב...כמה פעמים דיברתי על זה, פעמים קשות ופעמים רכות ואני את נפשי הצלתי..."




מרכז אור שלום - לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב © כל הזכויות שמורות 2002 - 2005 האתר נבנה ע"י Guru4rent בניית אתרים