מרכז אור שלום - לשימור והנחלת מורשת יהודי לוב

אישור

חיפוש

׳¢׳™׳ ׳”׳¨׳¢, ׳¢׳™׳›׳•׳‘׳™׳ ׳•׳˜׳§׳¡׳™...

׳׳׳•׳ ׳•׳× ׳•׳׳¡׳•׳¨׳•׳× - ׳›׳׳׳™

פולקלור ומנהגים

"תיקים באפילה" הגירסה הלובית

תאריך:

05/11/2003

מידי יום בשעה 14:00 היתה יורדת על השוק במעברת אגרובנק בחדרה דממת מוות. הסוחרים ועובדי השוק היו אז פורשים מחנויותיהם, מותירים סחורות וקופות מאחיהם ומתכנסים בחושה הסמוכה לחנותו של מתקן הסירים אברהם מגוז הזקן. ילדי המעברה ששבו מבית הספר או שהיו נתונים בעיצומו של משחק כדורגל התפנו מכל עיסוקיהם כאילו לפי סימן מוסכם וידוע מראש והתקדמו לכיון החושה של אברהם מגוז.

אברהם מגוז הזקן היה אז מניח את כלי מלאכתו המועטים ואת הסירים שהיו עשיים בדרך כלל משברי מטוסים שנמצאו על אדמת לוב, ורק לאחר שנוכח שהחבורה כיבדה עצמה ב"שאי" (תה) מהביל היה פותח ומספר את "חכיאת אל מאלב סיפ אל אז'אל. (סיפורו של המלך סיפ אל אז'אל) ומלחמתו בשדים ברוחות ובכוחות האופל, כאשר רק שיקשוקיו והמהומיו של הפרימוס הבוער מלווים את קולו.

כלאפו בוארון, 54, עלה ארצה בגיל 8 מהעיר כומס שבלוב, עם הוריו שליחי "העלייה" יוסף וטיטה בוארון ז"ל, בתחילת שנות החמישים. האניה "נגבה" שהובילה תפוזים לחו"ל הביאה אותם לארץ הקודש. לאחר נחיתה קשה במחנה העולים בעתלית, שוכנה המשפחה במעברת "אגרובנק" בחדרה. האוכלוסיה הלובית היוותה את הרוב המכריע במעברה וכך קיבלה זו ציביון לובי לחלוטין.

בוארון, נשוי ואב לארבעה, הוא אחד מהילדים שהאזינו בקשה רב לסיפורי השדים והרוחות של אברהם מגוז הזקן, סיפורים שמקורם באמונה המושרשת היטב, במסורת ובפולקלור של העדה ואשר מבוססים על ההנחה כי שדים, רוות, ושאר כוחות אפלים אכן קיימים.
האמונה האבסולוטית והתמוהה הזו בקיומם של אלמנטים שלא מן העולם הזה אף הביאה לכך שגם כיום, ישראל 98, הדור השליש בארץ עדיין גדל בצל האיסורים להתקלח בלילה, לנעול קבקבי עץ, או לגרום לרעש מסוג כלשהו מחשש שמא יפריעו לשוכני העולם של מטה.
"במשך כל הילדות שלי, גדלתי בצילה של האמונה כי היום שייך לבני אדם והלילה לשדים|", אומר כלאפו, לא-בלי געגוע. "תיקים באפילה", הגירסה הלובית.

ש: אתה אישית נתקלת פעם ברוח או בשד?

"בוודאי, ואני בהחלט לא היחיד. אלו היית שואלת את רוב האנשים מהדור של אבא שלי, אין לי ספק שהיו עונים לך בחיוב. מה עוד, שיש הרבה עדויות זהות של אנשים עברו את אותה חויה בדיוק".
"דוגמא לגירסה ידועה היא הסיפור על אדם שצועד ברחובות כומס בשעות הלילה המאוחרות, ולפתע, כמו במיקסם, הרחוב הולך ומצטמצם עד שהוא סוגר עליו לגמרי, עולה לגובה עצום ואחרי כמה שניות, חוזר לקרקע".
"אל הסיפור הזה התוודעתי ממקור ראשון. אבי שהיתה לו חנות ירקות במעברה, היה יוצא מידי לילה להביא סחורה מ"תנובה". לילה אחד הוא חזר הביתה דקות ספורות לאחר שיצא. התברר שהוא חווה על בשרו את המפגש הלא סימפטי הזה, וכל כך נבהל, שבמקום להמשיך לתנובה הוא חזר על עקביו והסתגר בבית כמה ימים. אחרי שנרגע מההלם הסתבר לו שאנשים נוספים עברו את אותה חוויה בדיוק. אנשים העבודה שלהם אילצה אותם לצאת בלילה, היו בדרך כלל העדים המרכזיים להתרחשויות הללו".

ש: פרט לאנשים שעבדו בלילה שאר האנשים נמנעו מלצאת לאחר חצות?

"לא זו בלבד שלא יצאו, אלא שהבתים עצמם תוכננו כך שיוכלו למלא את כל צרכי הדיירים, כך לדוגמא, כל בית הכיל חדר פחמים, חדר מזווה, חמאם ואפילו באר, וזאת כדי לחסוך מהדיירים את עוגמת הנפשה הכרוכה ביציאה מהבית בשעות הלילה המאוחרות. למבנה הבית היתה גם מטרה מוצהרת: הגנה בפני השכנים הערבים, אולם המטרה העיקרית היתה לחצוץ בינם ובין השדים. בני הנוער הצעירים שהנטייה הטבעית שלהם היתה להסתובב מחוץ לבית עד שעות מאוחרות, היו חוזרים מבילויים רק בחבורות וגם כך בריצה מטורפת בשל החשש ממפגשים לא רצויים".

ש: החיים בצל סיפורים אלה לא העיבו על חייכם כילדים?

"המבוגרים כלל לא ניסו להסתיר את הפחדים שלהם והתייחסו אל העניין כחלק מהחיים, למרות שידעו מה זה עשוי לעולל לנפש של הילד. אנחנו כילדים מאוד פחדנו והפחד הזה ליווה אותי, לפחות באופן אישי, גם הרבה אחר כך, אפשר לומר שאפילו עד היום. מהסיפורים שגדלתי עליהם במעברה אני יודע שכל מי שבגדיו התלכלכו בדם הנפטר, רוחו של הנפטר עתידה לצאת אצלו בבית. הידיעה הזו גרמה לנו לפחד לראות דם, שלא לדבר על מתים. רוחות יוצאות רק במקרים שקשורים במוות לא טיבעי שהיה מעורב בו דם והן עושות זאת למשך תקופה של שנה. בתום השנה הזו, הן יוצאות רק בתאריך פטירתן".
לי כילד, קרה שחזרתי עם חברה בסביבות חצות מסרט במעברה, ובדרכנו עברנו סמוך לביתה של אישה שנפטרה שבוע לפני כן. כאשר ממש התקרבנו ראינו את דמותה של הנפטרת עומדת בפתח הבית, קפואה ומביטה בנו. רצנו בהיסטריה לבתים שלנו, אני חושב שאם היום ימצאו את דלת ביתי, יגלו שעדיין יש עליה את הסימן של הרגל שלי. ויותר מזה, כחייל עדיין הייתי מפחד לעלות במדרגות בשעות מאוחרות של הלילה, הייתי פשוט רץ כמו שהייתי במעברה".

ש: איך אפשר לדעת כשנתקלים בשד, יש איזה סימן מיוחד?

"יש סימן ודאי ובדוק. אומרים שכאשר מרגיש כאילו שפכו עליך דלי מים קרים, זאת ההוכחה החד משמעית. יש סיפור מדהים על קרוב משפחה שלי, עיוור מלידה, ויקטור בוארון שמו, שהיה הולך מידי יום ושבעה קבועה לבקר את חברו, רב ידוע במקום מגוריו. לילה אחד כששב מבית הרב שמע רעש של שלשלאות ממש בצמוד אליו. הוא ניסה להבריח את הרעש כשם שמבריחים כלב לדוגמא. בנוסף לכך גם לא ניכרה במקום שום נוכחות פיזית, את זאת ידע משום שניסה להדוף את האובייקט העלום והרעשן עם מקל הנחייה שלו, ולא הצליח. לאחר מספר שניות של ניסיונות שווא, הרגיש כאילו שפכו עליו דלי מים, ואז לא היה ספק במה ניתקל. לגבי רוח, היא יוצאת בדרך כלל בדמותה כפי שנראתה ביום פטירתה.

ש: כאדם נאור, החי על סף המאה ה- 21, לא נראה לך קצת מופרך ודמיוני?

"כשבן אדם בודד מעיד על מפגש כזה, קל להפריך את הסיפור, אבל כשכמה חווים ביחד את אותו מפגש, קשה יותר להפריך זאת, ביחוד לאור העובדה שרבים מהמספרים היו ממכובדי הקהילה, רבים, פעילי ציבור ואנשי רוח".

ש: יש איזה סיפור שהותיר את רישומו עליך באופן מיוחד?

"בהחלט. במעברה נידרס ילד בן 10 על ידי אוטובוס. כמה ימים לאחר מכן, יצא אבי להביא סחורה כמו בכל יום לפנות בוקר. בדרכו נכנס לשרותים של המעברה ולא נתן דעתו על כך שהיציאה מהשרותים ממוקמת מול הכביש בו נדרס הילד. כשאבא יצא מהשרותים הוא הוכה באור סנוורים ופתאום הבחין באוטובוס שדרס את הילד, עומד בצד הכביש, כשל אורותיו דולקים. אביט סב על עקביו גם במקרה הזה. יומיים לאחר מכן בן דודי שינו חזר מהעבודה קצת לאחר חצות ובדרכו לביתו הבחין בילד קטן שסיפר לו שהו אהלך לאיבוד. שינו זה לקח את הילד עימו, ובקש להלינו בביתו עד לבוקר, ורק אז לחפש את הוריו. כששינו הגיע לביתו פתחה אימו את הדלת, הוא מסר לידיה את הילד הקטן וסיפר לה את סיפורו. אימו הביטה בו במבט המום משום שבידו לא היה דבר.
הטענה הרווחת היא שזוהי רוחו של הילד שנדרס שמסתובבת טועה בלילות, ולכן המראה שניגלה לעיני בן דודי לא היה חד פעמי".
סיפור רווח אחר הוא על משפחות שונות שגרו במעברה בשכנות, ובמשך הלילה היו שומעים קולות צעידה של חיילים בריטיים המזמרים שירי מורל. בתום השירה היו נשמעות תדיר חבטות בדלת כשכל דרי הבית עדים למחזה.

ש: רוב הסיפורים מתמקדים ברוחות ולאו דוקא בשדים ?

"לא מדוייק. יש המוני סיפורים על שדים, אלא שהלובים מאמינים שבארץ הקודש אין שדים, אלא רק רוחות שהן איכשהו קשורות בעולם הזה, להבדיל משדים שהם יצורים מעולמות שאינם מוכרים לנו. יש גם שמאמינים שבגלל שארץ יש נשק ויש ברזל, שהשדים חוששים מפניו, הם לא מופיעים פה.

ספר סיפור שדים ששמעת בילדותך.

"כשאימי היתה צעירה היא השתתפה במעין מסיבת רווקות שערכו לאחותה, כשנגמרה המסיבה, התפנו האורחות להדיח כלים, כשלפתע החלו כל הכלים להרעיש באופן תמוה לחלוטין. מאחת הפינות בחדר הופיע לפתע אישה זקנה, ולתדהמתם החלה צועקת עליהם: "לכו לישון, היום שלכם נגמר, הלילה לא שלכם, הוא שייך לנו, והרעש שלכם מפריע לי". לימים לאותה אחות של אימי נולדו עשרה ילדים, והמשפחה התגוררה בסמיכות לבית העלמין. אימי התה הולכת מידי יום לעזור לה במלאכת הבית וסיפרה כי מתחת לכל חפץ או כלי שהרימה מצאה מטבעות זהב. בני המשפחה האמינו שבבית קיימים שדים טובים המשרים ברכה על הבית.

סיפור נוסף באותו הקשר מתאר איך אם המשפחה שלחה את בנה להביא לה שמן מהמרתף. הילד שהיה אחראי על חדר המזווה הביא לאמו את הבקבוק האחרון וזו הבחינה רק לאחר כמה ימים שהבקבוק אינו מתרוקן. בבית הורי לעומת זאת, אימי ספרה שלא אחת היו שומעים בלילה המולת רעש ושמחות ממש בתוך הבית. לטענת אימי השדים היו מתחתנים בינם לבין עצמם וזה מקור השירים והצהלות". אבל המפגש המרתק ביותר מבחינתי הוא זה המתרחש בתקופה שלפני ראש השנה, בין מלך השדים ובין תופרת ענייה.

בכומס, ישבה אישה קשת יום לאור עששית ורקמה "זדאד" (הלבוש המסורתי בחגים). משום שהיתה זו תקופת חגים והביקוש היה כה רב, נשארה לעבוד עד השעות הקטנות של הלילה. כשכבה האור בעששית מיהרה האישה בתמימות להדליקו והמשיכה במלאכתה. לא חלפו מספר שניות ויד ארוכה נשלחה מכיוון הדלת וכיבתה את העששית לעיניה המבועתות. מיד לאחר מכן נפתחה הדלת ולחדר פרצו שני שדים שמאוחר יותר הגדירה כ"ננסים", אלה פנו אליה בשפתה ושאלו אותה מדוע היא ערה בשעה כזאת, והאם לא הבחינה שפעמיים כבר כיבו לה את האור במתכוון? הם פקדו עליה ללכת לישון מיד, הזכירו לה שהיום שלה נגמר כבר מזמן, וממש עכשיו היא פולשת לזמן לא לה.
לא הועילו כל תחנוניה והסבריה כי היא חייבת לעזור בפרנסת הבית, אפשר לומר שהם אפילו הזיקו לה במידה מסוימת היות והשדים החליטו להעביר את המקרה הזה לשיקול דעתו של המלך שלהם. אחרי הליכה מפרכת של כשעה הגיעו לארמון המלך ששכן ב"חארה לכבירה". המלך דמה להפליא לשני נתיניו. הוא ישב על במה ולמרגלותיו אלפי שדים נוספים. "את יודעת למה את כאן"? הרעים המלך בקולו מבלי שהותיר בידה שהות להשיב לו, "תבטיחי לי שלא תעיזי לעבוד יותר בלילות, או שאצווה להרוג אותך עכשיו!". נוכח המעמד המבהיל, לא נותרה לה בריכה הגיונית אחרת, אלא לציית וכך אכן עשתה. זמן קצר לאחר מכן מצאה את עצמה צועדת בסמטאות מסועפות שלא הצליחה לזהות כששני השדים לצידה. כשחלפה שעה של צעידה דוממת, הגיעו השלושה אל דלת ביתה של התופרת וברגע שזו נגעה בידית הדלת, נעלמו השדים כלא היו. האישה מצידה זינקה נסערת למיטתה וסירבה להוציא מילה וחצי מילה מפיה משך כל הלילה. בשלב מאוחר יותר סיפר בעלה כי לנוכח השתיקה המוזרה שכפתה על עצמה ולאור העובדה שלא השיבה על שאלותיו, נידמה היה לו כי אישתו איבדה את שפיותה.

ש: כיום כאדם בוגר, ובעל משפחה, האם אתה עדיין מאמין בשדים ורוחות?

"ועוד איך, הסיפור הבא ימחיש זאת יותר מכל. \במלחמת ששת הימים היית מילואימניק, החוליה שלי מוקמה מתחת לעץ שמתחתיו היו קברים של ערבים, מאתנו ביקשו לחפור שוחות לזמן ההפגזה ואני הייתי אמור לשמור אחרי חצות, משום שפחדתי להיות לבד בבית העלמין שכנעתי חבר מהחוליה שלי לעשות איתי "עיסקת חבילה", אני אחפור בשבילו את השוחה והוא ישאר ער איתי בשמירה, ואמנם כך היה.

מאת:מירית בוארון, חדרה

האתר נבנה ע"י Guru4rent בניית אתרים